החלטה בתיק ע"פ 2174/12

           לפניי בקשות לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.פ. 33409-07-11 (כבוד השופט צ' גורפינקל), מיום 13.3.2012, עד להכרעה של בית משפט זה בערעוריהם של המבקשים.

כללי

1.        נגד המערער בע"פ 2174/12 (להלן: המבקש 1), המבקש בע"פ 2198/12 (להלן: המבקש 2) וקטינה (להלן: הקטינה) הוגש כתב אישום, אשר לאחר תיקונו ייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ושל ניסיון חטיפה. על פי המתואר בכתב האישום, המבקשים והקטינה קשרו קשר לחטוף את המתלוננת, ארוסתו לשעבר של המבקש 1, על רקע בריחתה מביתה. בהמשך לכך, יצרו המבקש 2 והקטינה, בנוכחות המבקש 1, קשר עם המתלוננת, דחקו בה למסור את כתובת מקום המסתור בו היא שהתה והציעו לבוא לבקרה. בשל חששותיה, הציגו השניים לפניה מצג לפיו יבואו לבקרה בגפם. בהמשך אותו יום, בשעות הלילה, הגיעו המבקשים והקטינה, יחד עם אדם נוסף, למקום המסתור של המתלוננת בתל-אביב. המבקש 2 והקטינה יצאו מהרכב ומסרו למתלוננת כי הגיעו למקום בגפם. משראתה המתלוננת כי אכן השניים נמצאים במקום לבדם, יצאה אליהם מביתה והשלושה שוחחו מספר דקות. אז ביקשה הקטינה מהמתלוננת להתקשר למבקש 1 ולהודיע לו כי היא בסדר, ונמצאת בנהריה. מיד לאחר מכן, הגיח המבקש 1 בריצה לכיוון המתלוננת ואחז בה. המבקש 2 והקטינה הרימו את רגלי המתלוננת והחלו לגרור אותה לעבר רכבם כשהם מנסים להכניסה אליו בכוח, כל זאת כאשר המתלוננת צועקת ובועטת. המתלוננת הצליחה להימלט ורצה לעבר עוברי אורח שהיו במקום. בשלב זה רץ המבקש 1 לעברה ומשך אותה עד שהמתלוננת נפלה ארצה. עוברי האורח במקום חילצו את המתלוננת מידיו של המבקש 1. כתוצאה מהמתואר נגרמה למתלוננת חבלה קלה בידה.

2.        המבקש 1 הורשע על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהמלצת בית המשפט המחוזי, הסכימה המאשימה למחוק מכתב האישום את העבירה של קשירת קשר לגבי המבקש 2, והוא הורשע על פי הודאתו בעבירה של ניסיון חטיפה. ביום 13.03.2012 גזר בית המשפט על המבקש 1 שלוש שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ושנה מאסר על תנאי. על המבקש 2 נגזרה שנת מאסר בפועל והופעל עונש מאסר מותנה של עשרה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו, באופן ששישה חודשי מאסר ירוצו במצטבר וארבעה חודשים ירוצו בחופף, כך שסך הכל אמור המבקש 2 לרצות שמונה עשר חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. מיד עם מתן גזר הדין עתרו המבקשים לעיכוב ביצוע עונש המאסר, אולם בית המשפט דחה את הבקשה והורה כי הם יחלו בריצויי המאסר באופן מיידי.

טענות הצדדים

3.        המבקש 1, המתכוון להגיש ערעור על גזר הדין, הגיש בשלב זה ערעור על ההחלטה שלא לדחות את מועד ריצוי העונש, ערעור בגדר הוראת סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ע"פ 2174/12). המבקש 2 הגיש ערעור על גזר הדין ועימו בקשה לעיכוב ביצוע העונש (ע"פ 2198/12).

           בבקשתו טוען המבקש 1 כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה עליו להתחיל בריצוי העונש לאלתר וכי יש מקום לעכב ביצועו עד לסיום הליכי הערעור. לטענתו, תחילת ריצוי העונש עוד בטרם נידון הערעור בעניינו עלול לסכל את ההליך הערעורי, ולגרום לו לנזק בלתי הפיך. לעניין זה מפנה המבקש 1 להמלצת שירות המבחן, לפיה שליחתו למאסר עלולה להביא לרגרסיה במצבו. כן טוען המבקש 1, כי היה על בית המשפט המחוזי לעכב את ביצוע העונש הן משום שלכל אורך משפטו הוא היה משוחרר בתנאים מגבילים, אותם לא הפר כלל, והן משום עברו הפלילי הנקי. בדיון שהתקיים בפניי, שב והדגיש בא כוח המבקש 1 את הקושי במאסרו המיידי של המבקש 1 עם מתן גזר הדין בלא שניתנה לו כל ארכה ולו להתארגנות, כמו גם את החשש כי תחילת ריצוי עונש המאסר באופן מיידי עלול לכבול את ידי ערכאת הערעור. בייחוד, כאשר במסגרת ערעורו הוא מבקש להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי, שלפיה הוא ירצה עונש מאסר בפועל, ולא בדרך של עבודות שירות כפי שהמליץ שירות המבחן בעניינו. עוד נטען ע"י ב"כ המבקש 1 לעניין פער בלתי סביר בין העונש שנגזר על המבקש 1 לבין עונשו של המבקש 2 ועונשה של מי שהיתה הנאשמת 3 (הקטינה), שכלל לא הורשעה.

           לטענת המבקש 2 שגה בית המשפט משלא עיכב את תחילת ריצוי עונשו נוכח תקופת המאסר הקצרה שנגזרה עליו, המלצות שירות המבחן בעניינו, ונסיבות חייו הקשות. כן טוען המבקש 2, כי כשמדובר בתקופות מאסר קצרות, כמו זו שהושתה עליו, מסכימה המדינה בדרך כלל לעיכוב ביצוע עונש מאסר עד להכרעה בערעור. כן טוען המבקש 2, כי עברו הפלילי הלא מכביד, בצירוף גילו הצעיר והתנהגותו לאורך המשפט מעידים כי לא קיים בעניינו חשש להמלטות מן הדין. בהקשר זה מציין המבקש 2 כי במהלך המשפט הוסרו התנאים המגבילים בהם היה נתון קודם לכן. כמו כן טוען המבקש 2, כי שגה בית המשפט משלא נעתר לבקשתו לדחות את ביצוע העונש, ולו כדי לאפשר לו לערוך הליך מיון בטרם קליטתו בכלא. בא כוח המבקש 2 שב וקבל, בדיון שבפניי, על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לעכב את ביצוע העונש, זאת על אף שהוא היה משוחרר בתקופת המשפט, התנדב לשירות לאומי, זה מאסרו הראשון, ותקופת המאסר שנגזרה עליו קצרה יחסית.

           מנגד, טענה המשיבה כי עיכוב ביצוע עונשי המאסר, בעת הזאת, לאחר שהמבקשים החלו בריצוי מאסרם הוא החריג שבחריגים, אשר אינו מתקיים בענייננו. לא נעלמה מעיני המשיבה קיומה של הבחנה בין המבקש 1, עליו נגזרה תקופת מאסר ארוכה יותר, של שלוש שנים, לבין המבקש 2, עליו נגזרה תקופת מאסר של שנה וחצי, ובאת כוח המשיבה ציינה, בהגינותה, כי במקרים מתאימים מסכימה המדינה לעיכוב ביצוע של תקופת מאסר בסדר גודל דומה לזו שנגזרה על המבקש 2. אך עם זאת הדגישה, כי לא מתקיימת הצדקה לקטוע עתה את ריצוי העונש. באשר לסיכויי הערעור טענה המשיבה, כי אינם גבוהים: באשר למבקש 1 - בשל חלקו המרכזי בקשירת הקשר ובביצוע ניסיון החטיפה. באשר למבקש 2 - בשל עונש המאסר המותנה אשר הופעל, המהווה חלק משמעותי מעונש המאסר שנגזר עליו.

דיון והכרעה

5.        בחינת הבקשות שלפני באספקלריה של דיני עיכוב ביצוע העונש מוליכה למסקנה כי אין בפי המבקשים טיעון בעל משקל שיצדיק עיכוב ריצוי עונשי המאסר שהוטלו עליהם. כידוע, בפסק הדין המנחה שניתן בע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 421 (2000), מנה בית משפט זה את השיקולים המרכזיים שעל בית המשפט לשקול בהחליטו בבקשה לעיכוב ביצוע עונש: חומרת העבירה ונסיבות ביצועה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנידון וטיבו של הערעור - אם הוא מתייחס אך לחומרת העונש (שאז תגבר הנטייה שלא לעכב ביצוע העונש) או שעניינו גם בהרשעה.

           בחינת עניינם של המבקשים על פי הקריטריונים הנ"ל מובילה למסקנה שאין לעכב את ריצוי עונשם:

א.        המבקש 1 נדון לתקופת מאסר ממושכת שברגיל אין מעכבים את ריצויה. הוא אינו מערער על ההרשעה. הסיכויים שתתקבל טענתו כי יש מקום להסתפק בעבודות שרות אינם גבוהים. חלקו בביצוע העבירות היה מרכזי והוא הורשע בעבירות חמורות. אכן, מדובר באדם צעיר, ללא הרשעות קודמות, אשר שרות המבחן המליץ שלא לגזור עליו מאסר בין כתלי הכלא, אך יחד עם זאת הוסיף וקבע (כפי שנאמר גם בגזר הדין) שהמבקש 1 מתקשה לבחון את דפוסי ההתנהגות בגדרם פעל ביחסיו עם המתלוננת.

ב.       המבקש 2 נדון אמנם לתקופת מעצר קצרה יותר, שכשלעצמה אינה שוללת עיכוב ביצוע העונש, במקרה המתאים. אלא שבצד שיקול זה פועלים לחובתו שיקולים אחרים: על אף שחלקו שונה מזה של המבקש 1, עדיין מדובר במעורבות בניסיון חטיפה, עבירה שחומרתה אינה מבוטלת. המבקש 1 מערער גם הוא אך על חומרת העונש, מה גם שיש לזכור כי עונש המאסר שנגזר עליו כולל גם הפעלת 10 חודשי מאסר מותנה. זאת ועוד, במובחן מהמבקש 1, למבקש 2 עבר פלילי בעל משמעות: הוא נשפט בבית משפט השלום לנוער בחיפה בגין נטילת רכב ללא רשות, נהיגה ללא רישיון ותחת השפעת אלכוהול והתנגדות אלימה למעצר. בנוסף, הוא הורשע בעבירות של שוד ותקיפה בנסיבות מחמירות. בגין האמור נגזרו על המבקש 2 עונשי מאסר בעבודות שירות ומאסר מותנה (שהופעל בגזר הדין).

ג.       שני המבקשים לא הציגו נסיבות אישיות חריגות ובעלות משקל שתצדקנה עיכוב ביצוע.

6.        בנוסף לכל המפורט לעיל, טענה המשיבה כי דין הבקשות להידחות גם מהטעם שהמבקשים כבר נתונים במאסר, נתון שכשלעצמו מהווה שיקול בעל משקל מיוחד, שכן קבלת הבקשות פירושה שחרורם מבית הכלא לאחר שכבר החלו בריצוי עונשם, מהלך שייעשה רק בנסיבות חריגות.

           אכן, נפסק לא אחת כי העובדה שמבקש עיכוב הביצוע החל בריצוי עונשו תהווה שיקול בעל משקל בין השיקולים לדחיית הבקשה ויידרשו טעמים מיוחדים להצדיק את קטיעת עונשו (ע"פ 5961/11 קאסם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.12), פסקה 9). אלא שבמקרה דנן הטרידה אותי השאלה האם יש ליתן משקל לשיקול זה לאחר שבית המשפט המחוזי לא נאות ולו לדחייה של מספר ימים בריצוי המאסר, באופן שכלל לא אפשר למבקשים להגיש בקשה לעיכוב ביצוע בטרם החלו בריצוי המאסר (וגם לא אפשר לערכאת הערעור לבחון את בקשתם כשהם עדיין לא אסורים).

           החלטת בית המשפט בבקשה לעיכוב ביצוע המאסרים לאקונית. אין היא מפרטת את השיקולים שלא לעכב ביצוע העונש, פרט לאמירה לפיה הכלל הוא שריצוי עונש מאסר הוא מיידי, כלל אשר ניתן לחרוג ממנו רק במקרים מיוחדים.

           לעניין זה ראוי להזכיר את שנפסק בפרשת שוורץ הנ"ל, לפיו הגישה שהיתה מקובלת בעניין עיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, כשרק מטעמים מיוחדים יינתן עיכוב ביצוע, אינה עומדת עוד (שם, עמ' 276). הגם שריצוי מיידי הוא "ברירת מחדל" בהיעדר קביעה אחרת, כביטוי של האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של הענישה (ע"פ 2037/05 מכנס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.2.05), פסקה 5 להחלטה), יש להביא לידי ביטוי גם את יתר השיקולים, שהעיקריים שבהם פורטו בפרשת שוורץ הנ"ל.